חומת ברזל על חולות נודדים
ז'בוטינסקי היה אומר שהניצחון שלנו על איראן לא מבטיח את עתיד ישראל. המנהיגים שלנו צריכים להקשיב לו.
(מתורגם מהמקור באנגלית)
הניצחונות הטקטיים של ישראל נגד הרפובליקה האיסלאמית של איראן והכוחות האימפריאליסטיים שהציבה באופן אסטרטגי ברחבי האזור הביאו פרשנים רבים להניח שסוף סוף הוקמה "חומת הברזל" המטפורית של ישראל: מחסום בלתי חדיר המגן על המדינה היהודית מפני איום קיומי. כעת, אומרים הפרשנים האלה, המדינות הסובבות מבינות שהיהודים לא הולכים לשום מקום. הן יודעות שכל ניסיון לפגוע בנו יוחזר פי עשרה, ולא ינסו אותנו שוב.
אבל כל צופה אובייקטיבי יכול לראות שהמצב האסטרטגי של ישראל נפגע למרות הפגנת הכוח הצבאי שלנו. ישראל והעם היהודי מבודדים הרבה יותר מאשר לפני 7 באוקטובר 2023. יהודים וישראלים כבר לא מרגישים חופשיים להשתתף בחופשיות כיהודים וכישראלים בפורומים גלובליים שבעבר הקמנו או הובלנו. מוסדות שפעם היו ניטרליים כלפי ישראל לפני ההתקפות הברבריות של חמאס הם כעת אנטי-ציוניים בגלוי. אנשים שהיו עומדים לצידנו עמדו נגדנו בגלוי.
הסתירה הזו בין הכוח הצבאי של ישראל לבין החולשה הדיפלומטית הציבורית שלה מדגישה את כישלון תפיסת הביטחון הנוכחית לספק ביטחון אמיתי ליהודים, ואת אי ההבנה של המטפורה המייסדת שלה.
כאשר אבי התנועה הציונית הרביזיוניסטית שהולידה את הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, כתב "על חומת הברזל" ברוסית ב-1923, הוא התחיל במה שהוא ראה כמבוא חשוב ביותר: "קודם כל, אני רואה בלתי אפשרי לחלוטין לגרש את הערבים מפלסטין. תמיד יהיו שני עמים בפלסטין - וזה מספיק טוב עבורי, בתנאי שהיהודים יהפכו לרוב. ושנית, אני שייך לקבוצה שפעם ניסחה את תוכנית הלסינגפורס, תוכנית הזכויות הלאומיות לכל הלאומים החיים באותה מדינה. בעת ניסוח התוכנית הזו, חשבנו לא רק על היהודים, אלא על כל האומות בכל מקום, והבסיס שלה הוא שוויון זכויות."
ז'בוטינסקי התעקש לכתוב מבוא זה כי הוא הבין שלא משנה כמה הוא ואחרים עלולים לרצות אחרת, היהודים תמיד יהיו מיעוט לא משנה איפה הם יתקבצו. תמיכה ביהודים על ידי אליטות פוליטיות גלובליות הייתה, לפיכך, קריטית לביטחון לעם. חומת הברזל שהוא הציע לא הייתה מחסום פיזי שנועד לעצור את הערבים לנצח, אלא תרגיל בשינוי ניתוח העלות-תועלת של אויבינו כדי לשכנע אותם שהעלויות של תקיפת היהודים גבוהות מדי, והיתרונות של קבלת היהודים כשכנים היוי עדיפים על השאיפה שלהם לפטור את הארץ מיהודים מהנהר עד הים.
המטרה של חומת הברזל, עבור ז'בוטינסקי, לא הייתה מלחמה תמידית אלא שלום שנולד מהכרה הדדית. המטרה של הכוח הצבאי, לפי ז'בוטינסקי, לא הייתה רק להביס את האויב, אלא לכבוש את הלבבות שלהם.
המטפורה והתובנה המרכזית הזו אומצו על ידי יריבי ז'בוטינסקי בתנועת העבודה שבסופו של דבר הובילו את הקמת מדינת ישראל. דוד בן-גוריון אימץ את תפיסת הביטחון הזו כאשר ניווט במדיניות ההגנה לפני הקמת המדינה: "נלחם לצד הבריטים במלחמתנו נגד היטלר כאילו אין הספר הלבן, ונלחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה."
כוח צבאי חייב להתיישר עם מטרות מדיניות, הם הסכימו, כאשר השגת מטרות המדיניות חייבת תמיד לבוא לפני הביטוי הגולמי של הכוח הצבאי. הבסת היטלר ללא הבסת הספר הלבן תהיה הבסה. המטרה העיקרית של התנועה הציונית חייבת תמיד להיות הגנה על חופש העם היהודי, מבלי לבטל את הבטיחות והביטחון של אחרים תחת שליטתנו.
ההבנה הזו עיצבה את תפיסת הביטחון של ישראל שנקבעה על ידי בן-גוריון, שהעיר את ההערה המפורסמת שישראל צריכה לנהל מלחמות קצרות ומוחצות נגד אויביה כי היא לא יכולה לתחרות נגד העליונות המספרית של הערבים: גם היום, עשרת מיליון האזרחים שלנו לא מתחרים עם יותר ממאה מיליון מצרים, עשרים וחמישה מיליון סורים, כמעט חמישים מיליון עיראקים, ויותר מתשעים מיליון באיראן. הצבא שלנו נבנה כדי לנטרל את הכושר ההתקפי של יריבינו כדי ליישר את האסימטריה ולהניע אותם לעשות שלום. החרב שלנו יעילה רק אם היא יכולה להיות מלווה בהשטת ענף זית שלהם.
מה שמביא אותנו לרגע הנוכחי: מאז 7 באוקטובר 2023, העולם ראה את ישראל חוזרת מעמקי הייאוש לתקוף בלב אויביה. השכנים שלנו חוו את המצוינות הבלתי משתווה של הכוחות הצבאיים שלנו ויודעים שאף אחד מהמנהיגים שלהם לא בטוח מנקמה ישראלית. אבל ללא ההצהרה הפשוטה מההנהגה שלנו המהדהדת את זו שנעשתה על ידי ז'בוטינסקי במבוא למאמר החשוב שלו, ללא ההבחנה הבסיסית שנעשתה על ידי בן-גוריון על עליונות המטרות המדיניות, ללא אישור ברור ופשוט של הכמיהה שלנו לשלום, אנחנו במצב אסטרטגי גרוע מתמיד. חומת הברזל שלנו עומדת על חולות נודדים, על סף קריסה כשאנחנו מאבדים תומכים מדי יום.
מה שיקרה בין הנשיא דונלד טראמפ לראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו השבוע בוושינגטון עלול להיות תחילת מסע דיפלומטי חדש, אבל זאות חייבת להיות רק ההתחלה. עד שישראל תשקיע באותה מידה בחזון דיפלומטי מדיני וביכולתה לכבוש לבבות כפי שהיא משקיעה בכוח הצבאי, לחומת הברזל שלנו יחסר בסיס יציב. עד שצרכי קהילות יהודיות מחוץ לישראל יילקחו בחשבון באסטרטגיה הלאומית, חומת הברזל שלנו תיבנה במקרה הטוב באופן חלקי. עד שהיהודים ירגישו חופשיים להשתתף בכל מקום כיהודים, כישראלים, הציונות תיכשל במילוי ההבטחה שלה לאבטח את העם היהודי.