ישראל הפסידה לאיראן, כי הפסידה את אמריקה
כך הביאה המדיניות הכושלת של נתניהו בזירה הבינלאומית את ישראל אל סף הסכנה - ומה צריך לעשות כדי לתקן את זה
(אפשר לקרוא את הכתבה המקורית באנגלית פה Read in the original English)
נניח בצד, לרגע, את פרטי ההסכם שסיכם את המלחמה בין ממשל טראמפ לאיראן ומשמרות המהפכה שלה. בישראל גוברת ההכרה: אנחנו הפסדנו במלחמה הזו, וישראל נמצאת כיום בסכנה גדולה יותר מכפי שהייתה לפני המלחמה הנוכחית פרצה. רבים ינתחו את הטקטיקה הצבאית שבה פעלה ישראל מול שכנה הגדולה ממנה. אני מבקש להצביע על הגורם המרכזי, לטעמי, לכישלון הזה: ישראל הפסידה לאיראן כי היא הפסידה את תמיכת אמריקה.
חשוב להדגיש זאת, כי הדבר ממחיש עד כמה מדיניות חוץ חשובה לביטחון ישראל - ועד כמה ממשלות נתניהו, אחת אחר השנייה, זילזלו בתחום הזה. נתניהו ידוע בבוז שלו למשרד החוץ, בנחישות שבה הציב את עצמו כדובר היחיד של ישראל לעולם, ובאחריותו לפירוק ההסכמה הדו-מפלגתית שאפיינה את היחס האמריקני לישראל. כיום אנחנו אוכלים את הפרי המורעל שהוא עצמו זרע.
אין חולק על כך שישראל ניצבה מול יריבים אדירים בזירה הבינלאומית: קטר לבדה השקיעה מאות מיליארדי דולרים בקניית השפעה במערב, בזמן שנתניהו הזניח את משרד החוץ. ידוע שנתניהו היה מודע להשקעות הללו. וקטר לא הייתה לבד: בעוד פוליטיקאים אמריקאים אוגרים הון פוליטי מהתנגדות ל-AIPAC, לובי תעשיית הנפט ומדינות המפרץ העשירות ממשיכים להשקיע בעיצוב דעת הקהל באמריקה, באירופה ובמזרח אסיה סכומים שעולים בהרבה על מה שמשקיעים יהודי העולם. לנתניהו היו עשרות שנים להקים מענה משמעותי למאמץ הזה. הוא לא עשה זאת. אנחנו משלמים כיום את מחיר ההתרשלות הזו.
יש הטוענים שהבעיה אינה בשיווק אלא במוצר עצמו - ביחסי ישראל עם תושביה הפלסטינים. יכול להיות. גם אני מתנגד להמשך השלטון הצבאי על מיליוני פלסטינים הנתונים לשליטת ישראל, ואמשיך לפעול ליום שבו לישראל יהיו גבולות קבועים. אך אי אפשר להתעלם מכך שמשטרים שכנים - דיקטטורות אכזריות במפרץ הפרסי שבהן עדיין מתקיימת עבדות בפועל, ולבנון עם חוקיה המפלים שאוסרים על פלסטינים לעבוד במקצועות מסוימים ולקבל שירותים ציבוריים - נהנים כיום מתמיכה ציבורית עולמית גדולה משל ישראל. במילים אחרות: כן, לישראל יש מה לתקן, אבל כשמפסידים בתחרות פופולריות לסוחרי עבדים ולעריצים, יש לכך גם קשר לשיווק.
אילו השקיע נתניהו אפילו אחוז אחד מתקציב הביטחון השנתי במאמץ דיפלומטי לבלימת ההתקפה על מדינת ישראל (תקציב הביטחון לפני ה-7 באוקטובר 2023 עמד על 63 מיליארד שקל, כ-17.5 מיליארד דולר) - היינו ניצבים כיום במקום אחר לחלוטין. אילו התייחס לזירה הדיפלומטית בכובד ראש לאחר ה-7 באוקטובר, וניצל את גל ההזדהות העולמית עם ישראל בשבועות שלאחר הפלישה הנוראה, היה בידינו כיום קואליציה בינלאומית הפועלת לחיזוק ביטחוננו. ואילו הקשיב לאזהרות החזורות ונשנות שמנהיגים יהודים באמריקה ובאירופה מסרו למשרדו, מאז שדעת הקהל העולמית החלה להתהפך נגד ישראל בתחילת 2024 - אולי היינו מביסים את איראן בעזרת ברית רחבה ומקיפה. נתניהו אחראי לכל אחד מהכישלונות הללו.
בלי תמיכת העם האמריקני, בלי אהדת העולם, בלי בעלי ברית שמדברים בשמנו, ישראל ננטשה, וההון החברתי שלה פשט את הרגל. מי שיכולנו לסמוך עליהם בעבר, ששקלו את ענייננו לצד עניינינו, מצאו עניינים רווחיים יותר במקום אחר. פוליטיקאים אמריקנים שיכלו להרוויח תמיכה ציבורית בנקיטת מדיניות התואמת את האינטרסים של ישראל, מבינים כיום שהם מרוויחים הרבה יותר כשהם מתנגדים למה שנדמה כתומך בה. אפשר לחשוב מה שרוצים על דונלד טראמפ, אבל האיש יודע להכריז פשיטת רגל ולהמשיך הלאה. הפעם, ישראל היא זו שנותרת עם החוב.
גם הנהגת האופוזיציה בישראל אינה פטורה מאחריות. שכן חרף כל האזהרות הללו, אף לא אחד ממנהיגי מפלגות האופוזיציה הציב את מדיניות החוץ במרכז המסר הפוליטי שלו, ואף לא אחד מהם הסביר לציבור הישראלי מדוע ביטחון ישראל מותנה ביחסים תקינים עם העולם. אני יודע זאת ממקור ראשון: בשנים האחרונות פניתי לא פעם למנהיגים פוליטיים ולבכירי הצוותים שלהם, בניסיון לשוחח על מרכזיות היחסים הבינלאומיים במדיניות הביטחון. שוב ושוב נמסר לי שהיחסים הבינלאומיים של ישראל אינם נושא שבכוונתם להעמיד בראש סדר העדיפויות.
אפשר לקוות שהמשבר הנוכחי עם איראן ישנה את דעתם. עד שאנחנו נראה את השינוי, אנחנו, אזרחי ישראל וחבריה בעולם, צריכים לדרוש שלושה דברים ממנהיגינו: ראשית, שישראל תשלב מדיניות חוץ ואסטרטגיה ביטחונית יחד בדיבור אחד, מתוך הכרה שלא נהייה בטוחים כל עוד אין לנו בעלי ברית בעולם. שנית, שתשקף הבנה אסטרטגית זו בתקציבים ובתהליכי קבלת ההחלטות בממשלה ובמשרדים הרלוונטיים, מתוך הכרה בכך שכוח צבאי בלבד לא יבטיח את ביטחוננו. ושלישית, שתפתח מנגנון רשמי להתייעצות ולשיתוף פעולה עם קהילות יהודיות בעולם, המכירות את הפוליטיקה המקומית במדינותיהן טוב בהרבה מכפי שישראלים יכירו אותה אי-פעם.
הבחירות הקרובות בישראל הן משאל עם על כמה סוגיות בד בבד: מקומה של הרשות המבצעת ומידת השפעתה של הרשות השופטת; הרשלנות שאפשרה את אסון ה-7 באוקטובר; זכויותיהם וחובותיהם של החרדים; מדיניות הממשלה הנוכחית ביהודה ושומרון; והפשיעה הגואה בקרב האזרחים הערבים בישראל. כל אחת מהסוגיות הללו עומדת בפני עצמה, ונתניהו, כראש הממשלה המכהן הארוך ביותר בתולדות המדינה, נושא באחריות חלקית לכולן. אך כישלון מדיניות החוץ של ישראל, ותוצאותיו, הם באחריותו של אדם אחד בלבד: בנימין נתניהו. ועדיין, לא די בהטלת האשמה. עלינו לדרוש שהמנהיגים שיבואו אחריו ילמדו מכישלונותיו ויבטיחו שישראל לא תיוותר לבדה שוב לעולם.
My new book, Being Israeli, is now available in paperback and hardcover. Copies can be ordered for most countries from Amazon, here, or in Israel from BookPod.
eBooks are also available where ever eBooks are sold — links to purchase can be found here: