(אפשר לקרוא את הכתבה המקורית באנגלית פה Read in the original English)
ישראל לא נולדה מתוך ריק. כמו כל האומות, היא נולדה בדם ובכאב, בתנועות המוניות של אנשים שחיפשו מקלט בין בני מינם. היו כאלה שעברו גבולות בחיפוש אחר ביטחון. היו כאלה שיצאו לדרך ארוכה, עם צרור בגבם ולא הרבה יותר. כפי שעשרות מיליוני מוסלמים גורשו לפקיסטן, הינדים להודו, גרמנים ממרכז אירופה, יוונים מטורקיה וטורקים מיוון — כך גם שבע מאות וחמישים אלף ערבים לא-יהודים, שמשפחותיהם חיו מאות שנים בארץ אברהם, נדחקו בכוח אל מעבר לגבול שלא היה קיים לפני מאי 1948. ציונים אמיתיים מכירים בכאב הזה, ולוקחים עליו אחריות.
לכן, ביום הנכבה המצוין ב-15 במאי 2026, התגובה הציונית הראויה היא אמפתיה לכאבם של המתאבלים. מי מבין טוב יותר מאיתנו את הכאב של איבוד הבית? של גירוש מארץ האבות? של ישיבה ובכי על נהרות בבל? מסופר על נפוליאון בונפרטה שעבר ליד בית כנסת בתשעה באב ושמע קולות בכי. “על מה הם בוכים?” שאל. “על ירושלים,” השיב מורה הדרך. “עם שמתאבל כל כך הרבה זמן,” אמר נפוליאון, “סופו שיבנה מחדש את בירתו.”
ציונים אמיתיים לוקחים אחריות על הבכי הפלסטיני, ומכירים בכך שהוא תוצאה של מעשינו. הם מודים שבני אדם נעקרו מבתיהם, ומכירים בטרגדיה של ילדים שנולדו בארץ שהיא זרה להוריהם.
באותו מידה, לאומנים פלסטינים אמיתיים חייבים להכיר שהנכבה נטבעה על ידי קונסטנטין זוריק, פרופסור באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי לבכות על כישלונה של שבע הצבאות הערביים לרצוח את היהודים. כי זו הייתה, בסופו של דבר, כוונתם המוצהרת. לאומנים פלסטינים אמיתיים זוכרים את הפחד שאחז ביהודים כהשמופתי הירושליםי הכריז על ג’יהאד וקבע שמצווה דתית היא “להרוג את היהודים בכל מקום שתמצאם.” הם זוכרים את דבריו של עזאם פאשה, מזכ”ל הליגה הערבית, על “מלחמת השמדה וטבח נוראי שיישמר בזיכרון כמו הטבח המונגולי ומסעי הצלב.”
לכן, ביום הנכבה הזה, התגובה הפרו-פלסטינית הראויה היא אמפתיה לפחד הישראלי מהשמדה — ולחוסר האמון שרבים מהישראלים עדיין חשים כלפי המטרה הלאומית הפלסטינית, כל עוד היא אינה מסתייגת מקריאות כמו “מהנהר עד הים.” מי שרוצה עצמאות לפלסטין צריך להבין, יותר מכל, את הרצון היהודי להגדרה עצמית. כי מי יכול להבין טוב יותר מעם הנלחם על ריבונותו את הצורך של עם אחר בריבונות שלו? ומי יכול להבין טוב יותר את ההבדל שבין החלטות נוראיות של מנהיגים לבין זכויות של עם — ממי שמנהיגיו יצאו למלחמת השמדה נגד היהודים, ונשא את תוצאותיה?
חשוב לומר: לקיחת אחריות אינה כניעה. הכרה בנסיבות שהנציחו את הסכסוך אינה דורשת ויתור על עצמאות. מדינת ישראל קיימת מפני שזו זכותם של היהודים למדינה משלהם. מדינת פלסטין צריכה לקום — מפני שאין לשלול מאף עם את הזכות לשלוט בגורלו.
אפשר לבכות על ההחלטות שעשו מנהיגים פוליטיים וצבאיים, ובמקביל לעמוד על הזכות לעצמאות. כפי שלמדתי מהישראלים שראיינתי לספרי החדש, העוסק באחריות ישראל לחורבן עזה, אפשר להתאבל על הרס משפחות פלסטיניות, לבכות על מותם של אלפי ילדים חפים מפשע, ועדיין להילחם למען מדינה יהודית. הכאה על חטא אינה עוזרת לאיש. היא לא תחיה את המתים. היא לא תקדם הגדרה עצמית. היא לא תביא את השלום והביטחון שאותם ראויים שני העמים לקבל.
לאחר חורבן עזה — נכבה שנייה, במלוא מובן המילה — אנחנו, החפצים בחיים משני הצדדים, הדוחים את הקיצוניות, המאמינים שכל בני אדם ראויים לקבוע את גורלם הפוליטי — עלינו ללמוד לציין את יום הנכבה יחד. ציונים אמיתיים צריכים לנצל את היום הזה כדי לשתף את העם הפלסטיני בצערם — על סבלו, על חלומותיו שנגוזו — ולהביע חזון של מימוש שתי השאיפות הלאומיות כאחת. לאומנים פלסטינים אמיתיים צריכים לנצלו כדי להתחשבן עם הדחפים הגנוציידליים שפעלו ופועלים בתוך תנועתם, לדחות אותם — ומתוך האבל, לדמיין עתיד שבו לא תבוא עוד נכבה.
My new book, Being Israeli, is now available in paperback and hardcover. Copies can be ordered for most countries from Amazon, here, or in Israel from BookPod.
eBooks are also available where ever eBooks are sold — links to purchase can be found here: